מבוא למאמר

ביום 20.4.2020 יצא פסק דין תחת ידו של בית המשפט השלום בבאר שבע שמחייב בית דפוס לספק שירותים לקהילה הלהטבי"ת, כל זאת בניגוד למצפונו של בעל בית הדפוס אשר טען כי אינו מוכן לספק שירותים בניגוד לאמנותו הדתית אשר אוסרת עליו להפיץ תכנים מסוג זה (כך טען לדבריו). בית המשפט השלום שמע את הצדדים וחייב את בית הדפוס בסכום של 50,000 ₪ בנוסף להוצאות משפט בסך של 7,000 ₪.

השאלות שעמדו במחלוקת

1.       האם בית הדפוס יכול לסרב ליתן שירות? אם לא, האם סירובו מקים זכות לפיצויים מכוח חוק איסור הפליה בשירותים ובמוצרים?

2.       האם מותר לבעל עסק לסרב ליתן שירות כאשר השירות המבוקש עולה כדי איסור דתי עבורו, בבחינת "סיוע לדבר עבירה"?

תוכן פסק הדין

בית המשפט סבר כי יש להשיב לשאלות אלו בשלילה, רוצה לומר: גם אם מדובר בשירות שנוגד איסור דתי הרי שמדובר במדינה יהודית ודמוקרטית בה אנו כפופים לחוק הכתוב ולא לחוק הדתי, ומשכך יש לספק את השירות. עוד קבע בית המשפט כי המקרה הנדון חוסה תחת צילו של חוק איסור הפליה במוצרים ובמתן שירותים ולכן הוא מקים לתובעים זכות לפיצויים. הבסיס הנורמטיבי עליו נשען בית המשפט היה הזכות לשוויון.

האם קביעתו המשפטית של בית המשפט בדין ?

כבר כאן אקדים ואציין כי אין אני נדרש לשאלה הערכית, רוצה לומר – אינני מכריע מה דינו של מי שנמשך לבין מינו כשם שאינני מכריע מה דינו של מי שמחלל שבת בפרהסיה, מלאכה זו - משאיר אני בידי שמים, לטוב ולמוטב. אינני נחפז לקבוע מסמרות בנושאים נורמטיביים כי "קשת הצבעים" המצויה באדם איננה משתקפת בנטייתו המינית או באמונתו הדתית.

בית הדפוס טען – "איננו עוסקים בחומרי תועבה. יהודים אנחנו!", וכי המושג יהודים ייחודי רק להם? האם קנו להם בכורה? האם יהודי הוא קניינו הפרטי של הילוד מרחם אם יהודייה? או שמא הוא קניינו של בן התורה בלבד?

האם יהודי הוא מי שפוגע באחר בשל נטייתו המינית? כלום היו מסרבים בית הדפוס לשרת מחלל שבת, כלום היו מסרבים בית הדפוס לספק שירות למגלח את פאת ראשו, או למי שאינו בודק תולעים לפני שאוכל את מאכליו? כזכור – חלק מאיסורים אלו חמורים יותר ממשכב זכר ודומיו!!! 

אמרתי שאין אני אכנס לשאלה הערכית אך כנראה שהיא בערה בי, לכן המילים יצאו כאילו מעצמם, לא אכחד ואומר כי אני סולד מסוג קנאות דתית שכזו, נראה כי לעיתים צד פלוני מנסה להיות צדיק יותר מצד אלמוני ולחפש את צפונות ליבו כאילו החליט להחליף את השם יתברך בדינו.

היו גם לא יהודיים (חסידי אומות העולם) שדמם נשפך נוכח הצלתם את העם היהודי בתקופת השואה ועוד רבים המה הדוגמאות. יהודי אינו מתמצה בנטייתו המינית, הוא אדם קודם להיותו יהודי!!!   

מסקנתי המשפטית

באשר לשאלה המשפטית, סבור אני כי בית המשפט התעלם מהאמור בסעיף 3(ד)(1) שקובע כי לא רואים הפליה: "כאשר הדבר מתחייב מאופיו או ממהותו של המוצר, השירות הציבורי או המקום הציבורי" רוצה לומר – המחוקק היה ער למצבים בהם אופיו של המוצר המתבקש נוגד אמונה דתית, או אפילו כופה על אדם לספק שירות בנוגד לאמונתו, יש מקום לטענה כי עקרון השוויון יכול להידחות אל מול חופש הדת של הפרט, כידוע זכויות יסוד כשוויון וחופש הביטוי, אינן זכויות מוחלטות אלא יחסיות, והן צריכות להיבחן נוכח המקרה הנידון, כשם שבית המשפט מכיר ביחסיות של שמירת שבת ובכך מתיר סגירת כבשים לצורך שמירת צביון השבת, כך בית המשפט יכול להכיר בחופש הבחירה של הפרט שלא לספק שירות בשל אופיו של השירות המבוקש (אגב זו הקביעה של בית המשפט העליון בארה"ב).

כאשר הנתבעים (בית הדפוס), "התגאו ביהדותם" כטענת מחץ, וקבעו בכך, על דרך השלילה כי מי שהוא הומו או לסבית אינו יהודי, הם עוררו אנטגוניזם מצד בית המשפט, דבר שכנראה גרם לו לסמן את המטרה, זו טעות ערכית ואסטרטגית כאחד. 

השיח היה אמור להתמקד בשאלה משפטית שעניינה בתחולת החוק על המקרה הנידון כפי שהתייחסתי לעיל, ובמערכת האיזונים של הזכויות שהתנגשו במקרה הנידון.

כמו כן, היה על בית המשפט להתייחס במשנה תוקף לשאלה האם ראוי להחיל עקרונות של המשפט המנהלי - שדן ביחסים בין הפרט למדינה, אז עקרונות של שוויון, סבירות ודומיהם חלים במשנה תוקף כמחייבים את הרשות, יחלו גם על עסק פרטי? היא הראיה שהשופטת ציטטה בכל פסקי הדין בגצי"ם – הווה אומר: פסקי דין שדנו ביחסים שבין האזרח למדינה ולא בין אזרח אחד למשנהו.

אני מתאר מצב משפטי זה כדי להסביר לקורא שיש הבדל מהותי בין עקרונות שחלים במשפט הציבורי (יחסים בין אזרח למדינה) לבין עקרונות שחלים במשפט הפרטי (בין אזרח לאזרח) ולאבחנה זו לא נתן בית המשפט את דעתו כנדרש.

עוד אדגיש כי השופטת התעלמה מכללי פרשנות, שאחד מהם קובע – כי כאשר יש לפרש נורמה חוקית, יש להעדיף את הפירוש שמותיר לאזרח חופש בחירה (בית הדפוס) ולא מצר אותה, או גרוע מכך, כופה עליו לספק שירותים שאופיים נוגד את אמונתו הדתית. כך לדוגמא[2], אני סבור שקביעתו של בית המשפט הייתה שונה אם היה מדובר בטבעוני שמסרב לפרסם בית מטבחיים בשל אופיו של הפרסום שנוגד את צו מצפונו, עבור אותו טבעוני מדובר ברצח של חיות, וכי יש חוק או בית משפט שיכולים לחייב אדם שכזה לספק שירות שנוגד את דם ליבו, את עצם מעצמותיו? קביעה שכזו נוגדת את כללי המשפט הטבעי, את עקרונות הצדק והיושר, שהם לא מתבטאים בלפנים משורת הדין, כי מתוך הדין פנימה!!!  

החוק עליו נסמכה השופטת אוסר על הפליה שנוגעת במהות האדם שעומד מול נותן השירות ולא באופי השירות המתבקש, בית הדפוס סירב ליתן שירות בשל האופי (כך עולה מפסק הדין) אך לא בשל המבקש להט"ב (כך עולה מפסק הדין).  

ככל שמקום ציבורי (עסק) יסרב ליתן שירות לאדם ככזה ולא בשל השירות המבוקש, הרי שהדבר אסור על פי החוק, אך כאשר הוא יסרב בשל אופי השירות המבוקש (תלוי נסיבות כמובן), הרי שמותר לו וזהו האיזון הראוי שיאפשר לו מבחינה חוקית לסרב ליתן את השירות, מסקנה זו מתיישבת עם תכלית החוק, עם עקרונות של צדק ויושר, ובכך מגשימה את עקרון השוויון אל מול חופש הדת במקרה הנידון.

אחרית דבר

יחסיות בין זכויות אינה מילה גסה, כאשר בית המשפט כופה על אזרח לספק שירות בחסות החוק, בהתעלם מחלק נוסף שקיים בחוק, הרי שהוא בעצם כופה את דעתו, באשר היא, על אחד מהפרטים הנידונים לפניו, וזו הכרעה שגויה, כי היום שופט אלמוני יושב בדין ומחר שופט בעל דעות שונות ישב בדין ויקבע שסירוב שכזה הוא מוצדק, אז התוצאה תהא שאין בית המשפט מתייחס לחוק אלא לצפונות ליבו, ואת זה, אנו רוצים למנוע מקום בו המחוקק הוא זה שיקבע מה אסור ומה מותר.

אסיים דווקא בתשובה שהשיב הרב בקשי דורון זצ"ל שהלך לבית עולמו עקב נגיף הקורונה ומסכם את הדברים שהובאו במאמר זה בצורה מאלפת כדרכו:

"היופי בציור הוא לא הצבע האחד אלא מגוון הצבעים המשתלבים כל אחד בשיעורו ובמקומו. היופי שבנגינה הוא לא בטון אחד ובכלי אחד, אלא ביצירה המגוונת המתבטאת בכלים שונים ובטונים המשלימים זה את זה... אחדות אין פירושה ביטול הפרט אלא יצירת כלל הבנוי מקיבוץ הפרטים המשלימים זה את זה. חברה המבטלת את יחודו של היחיד והקבוצות שבתוכה אינה חברה אחידה אלא מוגבלת, ועצם ההגבלה היא היוצרת את המחלוקת והפילוג" (שו"ת בנין אב חלק ד סימן עח).

שנכזה מתוך דברים אלו, לחזור בתשובה אמיתית מתוך יראת החטא ועליה נבנה את יראת הרוממות ואהבת הזולת ככזה.

לידור איזון, עו"ד.

לפגישת ייעוץ – 0507-331-551   

אין באמור במאמר זה להוות תחליף לייעוץ משפטי ואין הוא מהווה המלצה ולא עצה לנקיטת צעד זה או אחר, היה ומתוך הסתמכות על הדברים הכתובים יבצע מי מהקוראים פעולה היא תהא באחריותו האישית בלבד!

כשם שאין לבר בלא תבן כך אין מאמר בלא טעות, ולכן אשמח בכל עת לקבל הערות ותיקונים מהקוראים.