מדינת ישראל - כתב הגנה חלק ג'

מדינת ישראל – כתב הגנה חלק ג'

במאמר זה אדון במעמדה של הצהרת בלפור מבחינת הדין הבינלאומי, ואבחן האם ההצהרה הייתה מחייבת מבחינה בינלאומית ?

האשמה: להצהרת בלפור אין כל משמעות משפטית, היא בסך הכל הייתה המלצה או רצון טוב של הבריטים.

מענה לאשמה: להצהרת בלפור יש תוקף משפטי מחייב, גם אם לא בשלב הראשון עליה הצהירו אלא מכוח ועדת ועידת סן רמו שהתקיימה באיטליה כ – 3 שנים לאחר מכן.

הצהרת בלפור:

טרם אכנס לגופם של דברים ראוי לכתוב מעט אודות הצהרת בלפור ותוכנה. אם כן, הצהרת בלפור נכתבה על ידי שר החוץ הבריטי, הלורד ארתור ג'יימס בלפור, בפנייתו ללורד רוטשילד מיום 02.11.1917.

תוכן ההצהרה היה קצר ומטרתה הייתה להשכין בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.

"הצהרת בלפור הייתה ההישג המדיני המשמעותי הראשון של התנועה הציונית. בפעם הראשונה הכירה מעצמה עולמית זרה בזכויותיהם של היהודים לבית לאומי בארץ ישראל באמצעות מסמך רשמי. ההצהרה, המבטאת במשתמע גם הכרה ביהודים כעם, הייתה מאוחר יותר למסמך יסודי במתן המנדט על ארץ ישראל לבריטניה על ידי חבר הלאומים בועידת סן רמו 1920, והיא מוזכרת בפתיח לכתב המנדט. אלא שבמהלך שנות שלטונם בארץ, צמצמו הבריטים את משמעותה של ההצהרה בספרים הלבנים שפרסמו, ובמיוחד בספר הלבן משנת 1939.

ההצהרה העניקה לתנועה הציונית יוקרה רבה, העלתה את מורל היהודים בתפוצות שונות, הפיחה בהם תקווה להתחדשות עם ישראל בארצו, וסייעה להגביר את העלייה ארצה.

הרב אברהם יצחק הכהן קוק אף כתב על ההצהרה "אתחלתא דגאולה ודאי הולכת ומופיעה לפנינו... כל בעל נפש, שיש בו יכולת לחדור ולהתבונן במה שמצוי מעבר לתופעה החיצונית הנראית לעין יודע, שיד ד' נראית כמנהיגה את ההיסטוריה ועתידה להוביל את התהליך הזה אל השלמתו" ( אגרות הראי"ה  ג' קנה).

כאמור, היו שהשוו את ההצהרה להכרזת כורש, שאפשרה את שיבת ציון והקמת בית המקדש השני. יום ההצהרה נחשב יום חשוב ביישוב העברי ונקראו על שמו רחוב בחיפה ("שניים בנובמבר") וכיכר בתל אביב ("כיכר ב' בנובמבר"). על שמו של בלפור נקראו רחובות בערים העבריות, ואף המושב בלפוריה"[1].

הרקע להצהרת בלפור:

מלחמת העולם הראשונה הביאה להתנגשות בין הבריטים ואחרים לבין הגרמנים והאימפריה העות'מנית ואחרים. ארה"ב עמדה לצד בריטניה, הנשיא וודרו וילסון שאף כי לאחר המלחמה העקרון להגדרה עצמית הוא שיהיה הקו המנחה בכל ארגון מחדש של השטחים ששלטה בהם לפני כן האימפריה העות'מנית, וכפועל יוצא הגדרה לעם היהודי בארץ ישראל.

יוער כי עוד קודם לכן וינסטון צ'רצ'יל, ראש ממשלת בריטניה, ראה בהקמת "מדינה יהודית חזקה וחופשית...צעד משמעותי לקראת חלוקה הרמונית של העולם בין תושביו".

הנה כי כן, הרוח שנשבה בבריטניה, להכיר בארץ ישראל כבית לאומי לעם היהודי, עשתה נפשות ואליה הצטרפו ארה"ב, צרפת ואיטליה. כלומר חלק מהמעצמות הגדולות בעולם ראו חובה שלעם היהודי יהיה בית לאומי בארץ ישראל, זאת בשל זיקתו לארץ הקודש ובשל ערכים אוניברסאליים כזכות להגדרה עצמית, שלאותה העת, לא קיבלה את הבכורה.

באותן תקופות, 1880-1914, ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, נבעה כאמור במאמריי הקודמים, בשל רדיפה אנטישמית באירופה ואף במדינות ערב, כך שהפליטים היהודיים שהגיעו לארץ ישראל, התפזרו במספר נקודות בארץ, חלקם מקומות שוממים וחלקם במקומות מיושבים, הכל כדי למצוא ביטחון ומרפא לנפשם לאחר הרדיפות שחוו.

במפה שלהלן, ניתן להתרשם מהתיישבות היהודית בארץ באותן תקופות:

כעולה מהפה לעיל, הפליטים היהודיים התיישבו במספר מוקדים שהיה צורך רב ליישבם, הם ייבשו את ביצות החולה שורצות המלריה, במקומן נטעו פרדסי תפוזים, יישבו דיונות חסרות כל תשתית והפכו אותן לערים מיושבות, הם לחמו שכם אחת עם הבריטים כנגד הקיסרות העות'מאנית, אליה הצטרפו כנגד היהודים והבריטים מרבית הערבים שהיו בארץ.

היטיב לבטא זאת ראש ממשלת בריטניה, לויד ג'ורג': "מרבית הגזעים הערבים לחמו לכל אורך המלחמה למען הטורקים המדכאים... הערבים הפלסטינים למו למען השלטון הטורקי"[2].

ציני לומר זאת, אך אותם ערבים פלסטינים שלחמו לצד האימפריה העות'מאנית שהייתה כנגד הגדרה עצמית, הם אלו שהיום קוראים בכל גדול להגדרה עצמית, התהפכו היוצרות ופתאום לאחר שנים רבות הצליחו להבין עד כמה ההגדרה העצמית לעם ככזה, היא כה קרדינאלית לשם קיומו. ולכן אעיר כי אני כשלעצמי בעד הגדרה עצמית לעם הפלסטיני עם כל המשתמע מכך! 

חשוב לציין כי באותם תקופות אסרו בחוק על היהודים להתגורר במה שכינו עבר הירדן, ולא כשמה המקראי, יהודה ושומרון.

ליהודים כל זה הפריע מאוד, במיוחד לאחר הפרעות שעברו באירופה, אך יותר מכל, הם היו מוכנים לחלק את שטחה של ישראל דאז -כ 116,550 קמ"ר כך שלכל אחד תהא מדינה משלו עם הזכות להגדרה עצמית, הערבים שהיו באותה העת התנגדו לכך בכל תוקף.

נוכח כל המתואר לעיל, ראתה בריטניה שאין מנוס אלא להצהיר בפומבי כי ליהודיים יש זכות לבית משל עצמם בארץ ישראל.

התגובה להצהרת בלפור:

ככל שהתבססה הצהרת בלפור, התנגדו מרבית מנהיגי מדינות ערב להגדרה עצמית הדדית, אלא שדרשו הגדרה עצמית רק לערבי ישראל שישבו בה אז. במקומות בהם היה רוב ערבי נעשו פוגרומים ביהודים ככאלה.

מרגע זה ואילך, הייתה מטרה גלויה לרוקן את ארץ ישראל מיהודים, וזאת באמצעים אלימים ותוקפניים (נזכיר – אז לא הייתה מדינת ישראל ולא הדביקו לנו את ה"טייטל" של "כובשים", אך תמיד מצאו לגיטימציה ו/או תירוץ כזה או אחר כדי לפגוע בנו ככאלה).

לב עארף פאשה דג'נה, דמות ירושלמית בולטת בימים ההם, התבטא בגלוי באלו המילים: "איננו יכולים להגיע להבנה עם [היהודים] או אפילו לחיות איתם...בכל הארצות שבהן הם נמצאים כרגע הם אינם רצויים... משום שהם תמיד... מוצצים את דמם של כל האחרים. אם לא יקשיב חבר הלאומים להפצרות הערבים, תהפוך ארץ זו לנהר של דם", דומה כי האיומים של מנהיגי החמאס וחיזבאללה, ארגוני הטרור, הן פרפרזה לביטויים שנאמרו בריש גילה גם כאשר לא הייתה קיימת מדינת ישראל, והמסקנה המתבקשת היא ברורה, וכל מי שבוחר להתעלם ממנה רוצה לטמון את ראשו בחול יעשה כן:  האלימות כלפי יהודיים בערים המעורבות מעידה על כך כאלף עדים, מרבית ערביי ישראל לא רוצים אותנו פה, וכואב לי לכתוב מילים אלו.

אעיר ואדגיש, כי לעולם התוקף ימצא הצדקה לתקיפותיו, ואני כותב מילים אלו כאות גנאי לכתבה מעיתון הארץ בה פתחו הכותבים יעל שמרינו-ישורון ודניאל מונטוסקו באלו המילים: "התקרית האלימה ביפו שבה תקפו שני צעירים ערבים דיירי עמידר את בכירי ישיבת ההסדר "שירת משה" היא קו פרשת מים ביחסי יהודים ערבים בעיר". הניסיון של הכותבים לייצר מאזן שלילי כלפי בכירים בישיבת ההסדר אל מול ערבי צעיר, נטול הזכויות, מתגורר עמידר, היא כה צינית ולכל הפחות תמימה הואילו אינה משקפת את המציאות כלל ועיקר, כל הקורא את המופרט דלעיל ואת העתיד להיכתב על-ידי, יבין על נקלה, כי האלימות כלפי יהודים אינה שאלה סוציאלית הקשורה בדיכוי זכויות שהובילו לתקריות אלימות, לא מדובר בשחורים בארה"ב ולא בנו, העם היהודי, שהיה עם מדוכא במשך שנים רבות, חיי כמיעט מקופח בעמים ובמדינות רבות, ולעולם לא הכנו מאן דהוא באירופה או בארצות ערב בשל דתו, לא מצאנו הצדקה לפעול באלימות כלפי אחרים גם כאשר שרפו אותנו בתקופת השואה.

מדובר בעם ערבי שמערער ומהרהר על קיום העם היהודי בארץ ישראל, וההיסטוריה מלמדת אותנו ומעידה על כך כאלף עדים!!! יעיד על כך חאג' אמין אל חוסייני, שחבר להיטלר, עוד קודם למלחמת העולם השניה, ותכנן איתו כי ישראל תהא מרכז מחנות ההשמדה הגדול ביותר בעולם, בו ירצחו את כל יהודי העולם. כל זאת בשל העובדה שיהודים ירצו לעלות אליה, ובכך ינצלו השניים את כמיהתו של העם היהודי לציון כתחבולה להשמידו. נזכיר כי גם אז לא הייתה מדינה יהודית בארץ ישראל, אז לא היו ערביי ישראל גרים בדירות עמידר או היה הליך תלוי ועומד בבית המשפט העליון בשאלת בעלות היהודים על דירות במזרח ירושלים - שכונת שייח ג'ראח. 

באותה נשימה אני כה מאוכזב מדבריה של אילנה דיין בפנייתה לעמית סגל, בה היא השתמשה בטיעון שלכאורה נראה אצילי ומלומד אך לא הוא, אביא את לשונה: "אנחנו הרוב המוחץ כאן, אנחנו משרטטים את דיוקן פניו של המקום הזה..." ולכן לשיטתה, התקשורת שמה את הזרקור על הלינץ שנעשה על-ידי יהודים בבת-ים ולא על שאר הלינצ'ים שעשו ביהודים בארץ.

אקדים ואומר בפה מלא, אני מגנה, בז וחושב שיש לנקוט ביהודים הללו ביד קשה, בדיוק באותה המידה שאני חושב שיש לנהוג בערבים שביצעו מעשה דומה, אך בהתייחס לטיעון של אילנה דיין, אשאל: אילנה, האם אינך מכירה את ההיסטוריה, גם כאשר לא היית רוב עשו בנו שמות, רצחו אותנו, אנסו את בנותינו, מנעו מאיתנו בכל דרך אפשרית להקים מדינה משל עצמנו, אז היינו מיעוט (ועתה עדיין אנו מיעוט בעולם), האם אין בכך כדי ללמד שהטיעון שלך הוא שגוי בלשון המעטה, האם אין בכך כדי ללמדך שהוא לא מציאותי? מה עניין שמיטה להר סיני, התקשורת מציגה את היהודים באור שלילי ואין הסבר ראוי לכך.

את הדברים הללו אני כותב, מתוך ההיסטוריה, ממנה אני לומד את ההווה ועל העתיד לבוא.

כפי שהסברתי לעיל, הייתה התנגדות נחרצת להצהרת בלפור, ולאחר שהיא קיבלה את התוקף והאישרור הבינלאומי, גרם הדבר לפגיעה קשה ביהודים מצד ערבים.

אירוני ממש לראות הפגנות "בבלפור" שרוב תוכנם, סותר את הצהרת של מי שהרחוב נקרא על שמו, נראה כי הוא מתהפך בקברו, במקום תכנים סוציאליים אמיתיים ההפגנות סובבות סביב ביבי נתניהו, שגם לגביו יש לי ביקורת נוקבת וקשה, אך אין זה המקום להרחיב בה.

מכל המורם עד כה, ברור לכל כי הצהרת בלפור הייתה הצהרה מחייבת לפי הדין הבינלאומי, בשל היקפה, תמיכתה על ידי מרבית המעצמות החזקות והמציאות ששררה בפועל.

ארצה לסיים עם נקודת אור, בתקופה ההיא, כאשר מרבית מנהיגי מדינות הרב התנגדו להצהרה, קם המאיר פייסל – בנו של חוסיין, השאריף של מכה, שייצג את ממלכת חיג'אז הערבית וחתם בשנת 1919 על הסכם עם חיים ויצמן שייצג אז את ההסתדרות הציונית. הסכם זה קרא להגירה יהודית לארץ ישראל, ויתרה מזאת, הוא הכיר בזכות של היהודים להגדרה עצמית. אני מביא דברים אלו כי אני רוצה להאמין שעוד יבוא שלום עלינו, אך על מנת לבסס שלום אמיתי חייב הצד שכנגד להכיר את ההיסטוריה על בוריה, לדעת שזכותו של העם היהודי בארץ ישראל היא דבר שאין לערער עליו, ואין אני צריך את חוק הלאום שיגדיר לי זאת, די לי בתורה מעידה על כך, ולא "ללא מאמין" די בלימוד ההיסטוריה. 

שלום יכול לבוא כאשר חבריי הערבים יפרסמו גנאי ברשתות החברתיות לכל מעשה מצד אחיהם, שכניהם ו/או בני דתם, כאשר נבחרי הציבור שלהם יגנו את מעשיהם, וכל עוד אני עומד לבד בפרץ, מגנה ואומר בפה מלא, שאילולא הייתי אזרח המתגורר בבת-ים הייתי מגן על אותו ערבי בגופי, וגם עכשיו אני אומר וכותב זאת - לא אתן לאדם לפגוע באדם בשל גזעו, דתו, מינו או מוצאו גם אם אשלם בחיי. אני חסיד לגישה הקלאסיות של סוקרטס ואריסטו שרואים ב"ערך" ככזה, הם למדו אותה מהתורה אשר רואה בערך, ערך עליון, ואוסרת במקרה הפרטי שלנו על רצח: "לא תרצח", זאת מתוך קידוש הערך ללא סייג, וכך אנהג אני לעולמי עד. 

חשוב לי גם לציין כי כאשר אני כותב "ערביי ישראל" אין כוונתי לכל ערביי ישראל, אלא לאלו ששומעים אנו את קולם ברשתות, הקוראים לטבח ביהודים, המאמינים שמדינת ישראל לא שייכת לנו, שמערערים על קיומנו וכדומה, ברור לי שיש כאלו החושבים אחרת וההפגנות הסולידריות יעידו על כך כאלף עדים.  

מקווה שנדע ימים טובים ושנזכה לשלום אמיתי ולא מדומה.

לידור איזון, עו"ד

לפגישת ייעוץ: 0507-31-551