ישראל – כתב הגנה[1], חלק ו'.

בראשית דבריי אציין כי קודמים למאמר זה חמישה מאמרים שראוי לקרוא אותם על מנת להבין את האמור במאמר זה.

האשמה: היהודים עושים שימוש ציני בשואה, באמצעותה הם מקבלים היתר לבצע עוולות כלפי העם הפלשתיני.  אחד ממחזיקי אשמה זו הוא היהודי נורמן פינקלשטיין, ד"ר למדעי המדינה.

מענה לאשמה: האשמה הנ"ל מגלמת בתוכה התעלמות מוחלטת ממציאות חיים ככזו, האם אפשר להתעלם מניסיון להשמדת העם היהודי, בו נרצחו כ 6 מיליון יהודיים? האם לא ברור שעצם מציאות שכזו, שהצליחה להתקיים בידיעת העולם כולו, ובשתיקתו, כמו גם בעזרת חלק מהעם הפלשתיני שתמך במופתי הגדול, תיזכר לדורי דורות? האם לא ברור לעולם כולו ולעם הפלשתיני בפרט, כי יהיו השלכות הקשורות בתמיכתם של המנהיג שלהם, דאז, בנאצים? 

השאלות שאני מעלה הינן שאלות רטוריות והן נועדו להעמיד את המאשים על הקושי שקיים באשמה שלו כלפי העם היהודי, כלפי מדינת ישראל וכלפי כל יהודי ויהודי ככזה.

ביתר פירוט, על מנת להשיב לאשמה, עלינו לחזור מעט אחורה בזמן, ללמוד מה הוביל את האומות המאוחדות לתת תוקף למציאות שהייתה בארץ ישראל בזמן ההכרזה על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.

נחזור לתקופת מלחמת העולם הראשונה, היהודים עומדים לצד הבריטים בעוד הפלשתינים שחיים בארץ ישראל לא עושים כן, ותומכים באימפריה העותומאנית, כזכור, הבריטים מנצחים ולא עובר זמן רב עד שבאה הצהרת בלפור, לאחר מכן, לפני למלחמת העולם השניה, הבריטים מנסים להשכין שלום בארץ, ועדת פיל מציעה תוכנית חלוקה שנדחית על ידי הפלשתינים, והם מגיבים בפוגרומים אלימים כלפי יהודים, עד שלבסוף מצליחים באמצעים אלימים לצמצם את הגירת הפליטים היהודיים לארץ, באמצעות מה שמכונה "הספר הלבן".

המנהיג הנערץ שלהם – חאג' אמין אל חוסייני, תומך בהיטלר, חובר אליו על מנת להגשים את "הפתרון הסופי", לשם כך הוא נוסע ומבקר במחנה ההשמדה אושוויץ, לומד את העבודה ומנסה ליישם אותה, יחד עם היטלר, בשכם, תודה לבורא עולם הוא לא מצליח, אך אין זה אומר שהוא הרים ידיים, הוא שילהב את ההמון הערבי, פרו נאצי באלו המילים: "קומו, הו בני ערב, הילחמו על זכויותיכם המקודשות. שחטו את היהודים באשר תמצאו אותם. דמם השפוך משביע את רצון אללה, את ההיסטוריה שלנו ואת דתנו. הדבר יציל את כבודנו". כמו כן, אל לנו לשכוח כי חוסייני בילה את שנות המלחמה בברלין עם היטלר בתפקיד של יועץ בשאלת היהודים.

יש פלשתינים שטוענים, ובצדק, כי אינם קשורים למעשה הרצח אליהם היה קשור חוסייני, הוא עשה והם ישלמו? אך לא היא – אלא שרוב הפלשתינים בארץ ישראל של אותן תקופות תמכו בו, חיזוק לאמור, ניתן למצוא בדבריי יאסר ערפאת בראיון שנערך עימו בשנת 2002 ושנדפס ביומן הפלשתיני אל-קודס ביום 02.08.2002, שם כינה יושב ראש הרשות הפלשתינית, את חוסייני - "הגיבור הלאומי שלנו", כמו כן הוא התגאה שהיה "אחד מחייליו". מעניין איך היום היינו מגיבים למאן דהוא שהיה מכנה את היטלר הגיבור של עמו?

אם לא די בכל אלו, חוסייני היה מבוקש כנאשם במשפטי נירנברג, אך לצערנו הוא קיבל מקלט במצרים, ודי לנו בזה כדי לומר מה הייתה דעתו של העם הערבי על דעותיו של חוסייני, אני אישית לא הייתי נותן מקלט לאף יהודי שהיה שותף ברצח עם בכלל ולא ברצח של מאן דהוא בפרט, כי האדם נברא בצלם, ואין זה משנה אם הוא יהודי, ערבי, נוצרי ו/או כל בן דת כזו או אחרת, הוא אדם באשר הוא אדם.

אם כן, נסכם כי המנהיג של העם הפלשתיני באותה עת, חבר להיטלר על מנת לרצוח את היהודים, הוא גם היה שותף באופן אקטיבי לרצח של ילדים כאשר ממשלת הונגריה החליטה לאפשר לילדים יהודיים להגר מארצם, או אז הוא התערב אצל אייכמן ודרש לעצור זאת על מנת שילדים אלו יוצאו להורג, וכך היה, הם הוצאו להורג.

צ'רציל, שהיה ראש ממשלת בריטניה, כינה את חוסייני - "האויב הקטלני ביותר", ולא בכדי הוא בחר בכינוי זה, כי אכן הוא, ואלו שתמכו בו, הם האויב הקטלני ביותר לעולם, ולא בשל דתם, מינם ו/או גזעם, כי אם ובעיקר בשל הרעיונות הרצחניים בהם הם מחזיקים כאידיאל דתי.

לא רק באירופה גאתה האנטישמיות, אלא גם במדינות ערב בהם התגוררו יהודים מאות בשנים, הדמיון או הרציונליזציה של היהודים שחיו במדינות ערב, לתאר את המציאות כאילו הכל היה טוב, טבעית לאדם הנרדף, אך הלכה למעשה המציאות הייתה שונה לחלוטין. המניעים לפגיעה ביהודים שהתגוררו במדינות ערב נבעה בשם מניעים דתיים, הם הוגדרו כ"דִ'ימִי" – בן חסות,  שזהו מעמד דתי לו "זכו" הנוצרים והיהודים, אם לרדת לתנאיו עלינו להתחקות אחר "חוזה עומר", לפיו הדִ'מי זכאי לביטחון אישי ורשאי לקיים את אמונתו בתמורה למס גולגולת מיוחד (שנקרא ה"ג'יזיה") ששילם ובכפוף למגבלות שהוטלו עליו. הדִ'מי לא היה רשאי לקיים טקסים דתיים בפומבי, להרחיב או לשפץ את בתי התפילה שלו או לשאת אשה מוסלמית. מגבלות נוספות שהוטלו על הדִ'מים מזמן לזמן נועדו להשפילם ולהבליט את נחיתותם לעומת המוסלמים. למשל: לבוש מיוחד, איסור רכיבה על סוס או גמל, איסור על בניית בתי תפילה שאינם מוסלמים אשר יהיו יותר גבוהים מהמסגדים המקומיים ואיסור על היהודים לתקוע בשופר ועל הנוצרים לצלצל בפעמוני כנסיות. (במקום פעמונים השתמשו הנוצרים בקורה שנקראה נאקוס)"[2].

לדִ'מי היה אסור להיבחר למשרות ציבוריות ולכן לא היה חלק מהזירה הפוליטית שבאמצעותה ניתן להשיג זכויות לאזרח, כך שלא היה לו מעמד של אזרח כלל ועיקר, אף לא אזרח מסוג ב'. גרוע מכל, כל מי שהיה דִ'מי היה מחויב להתלבש בלבוש מסוים שבאמצעותו יוכלו להבחין שהוא לא מוסלמי.

אם כן, בשל מעמדו הנחות של היהודי במדינות ערב ובשל שנאתם של הערבים ליהודים הללו, כמו גם בארץ ישראל של אותם ימים, סבלו היהודים מהתעללות קשה מאוד כך שהיה עליהם למצוא מקלט בארץ ישראל באותה תקופה, אפרט מעט על התקיפות והפרעות שסבלו היהודים שחיו במדינות ערב:

"מעשי טבח בטטאון שבמרוקו בשנת 1970; במשהאד וברפורוש שבפרס בשנים 1839 ו – 1867 בהתאמה; ובבגדד בשנת 1828. את הרובע היהודי בפז כמעט החריב אספסוף מוסלמי בשת 1912; ואספסוף פרו נאצי טבח עשרות יהודים בבגדד בשנת 1941. שוב ושוב, בחלקים שונים של העולם המוסלמי, הועמדה לפני קהילות יהודיות – בניגוד לכל תנאי הדִ'מה – הברירה להמיר את דתם או למות. בדרך כלל, אף כי לא תמיד, נעשו מעשי הרצח ההמוני בקצוות הפגיעים של האימפריה המוסלמית ולא בלבה הבטוח בעצמו. אולם הגישה היסודית כי היהודים הם כופרים ויריבי האיסלאם, ונחותים בהכרח בעיני אלוקים, הייתה הגישה השלטת בארצות המוסלמים במהלך הדורות".[3] כלומר, השואה לא הייתה חזות הכל, אלא שבעולם כולו יהודים נרדפו ונרצחו, דמם היה הפקר, ואל לנו לשכוח זאת.

כשאנו קוראים את כל המפורט לעיל, עם כל הצמצום שיש בו וחוסר היכולת האמיתית לתאר את הזוועות שעברו היהודים כשלא הייתה להם מדינה, (אולי על דרך של קל וחומר ניתן ללמוד ממצב היהודים כיום, כשיש להם מדינה, מה היה אז, כשלא הייתה להם מדינה), או אז, אנו לומדים כי הטענה שהיהודים "מנצלים" או "ניצלו" את השואה כדי לגרש את הפלשתינים מארץ ישראל היא כה רחוקה, דחוקה ולא סבירה. היהודים נרדפו בכל מקום שחיו בו, ולכן קמה חובה לעולם כולו וליהודים בפרט, לשמור על עצמם. איך אמור להתנהג עם לאחר כל הרדיפות הללו? להיות חסיד שוטה ולהמשיך לחיות תחת שלטונות שרומסים לו כל בדל של חיות? מתוך שכך, החליטו האומות המאוחדות לאפשר ליהודים את הזכות הבסיסית להגדרה עצמית, וזאת בגבולות ארץ ישראל של אותן תקופות.  

נזכיר כי גם אז, ועדת פיל העלתה את האפשרות לחלוקת הארץ, חלוקה אשר נדחתה על ידי הפלשתינים בישראל. היהודים שבו לארצם, ראשית כל כפליטים שמחייבים, מכוח צו החיים להציל את עצמם, לאחר מכן, כששבו לארץ ישראל, שהיא ארצם לפי כל ממצא ארכיאולוגי ולפי האמור בתורת ישראל, הם זכו להקים מדינה, וזאת בכפוף לחוקי המשפט הבינלאומי שנתנו למציאות תוקף משפטי, מה שמכונה "אישרור".

נזכיר כי הייתה מדינה יהודית מאות בשנים עוד קודם לכן, עד אשר החריבו אותה הרומאים בשנת ה – 70 לספירה.

אם לנתח את המציאות בראייה משפטית נורמטיבית, הרי שבהתאם לעקרון המכונה העדפה מתקנת, היה על העולם לאפשר בכל דרך, את תיקון העוול שנעשה ליהודים ככאלה, ולא רק בגלל היותם יהודים, אלא גם במובן הגזעי כפי שהיטלר כינה זאת, ויוער – אין בניתוח המציאות מתוך נקודת מבט זו, משום הודאה מצידי כי העוול של היהודים תוקן על ידי עוול של עם אחר, העם הפלשתיני, אלא שראוי ונכון שהעוול הזה מצא לו מזור באדמת ארץ ישראל, וגם שעדיין רפואה זו רחוקה מלהיות שלמה, יש בה משום מענה למעט שהאדם יכול לדרוש, הוא - שלא ירצחו אותו ואת משפחתו בשל דתו או גזעו.

לאור כל המפורט לעיל, ברור כי הטענה שהיהודים עשו ועושים שימוש בשואה על מנת לפגוע באחר או על מנת להצדיק את הפגיעה באחר, היא כה מביכה, ולא נכונה, וראוי למי שטוען אותה לבדוק עצמו קודם לכן.

בשבוע הבא אתייחס לאשמה: כי הפגיעה של ישראל בפלשתינים היא הסיבה לסכסוך בארץ ישראל.  

לידור איזון, עו"ד

לפגישת יעוץ: 0507-331-551

למאמרים נוספים מאותו הנושא:

https://www.lidorlaw.com/index.php?route=blog/category&article_category_id=65